בקשה לתשלום דמי טיפול ארגוני

בית הדין דחה תביעת ארגון מעסיקים לתשלום דמי טיפול ארגוני

בישראל ישנם לא מעט ארגוני מעסיקים אשר פועלים בענפים שונים. למרות שהם אינם תמיד בחזית התודעה, אלו ארגונים שיש להם חשיבות רבה מאד לכיסוי עובדים בהסכמים קיבוציים וצווי הרחבה. מומחים סבורים (במידה רבה של צדק) כי ללא ארגוני המעסיקים, עובדים רבים בישראל לא היו נהנים מזכויות כמו דמי הבראה, חובת הפרשה לפנסיה ועוד. 

תקציביהם של ארגוני המעסיקים מבוססים (בין השאר) על תשלום שהם גובים ממעסיקים בהתאם להיקף העובדים המועסקים על ידם. תשלום זה, הקרוי "דמי טיפול ארגוני מקצועי", הוא זכות של ארגון המעסיקים מכוח החוק. זכות אשר מטרתה לאפשר לארגוני המעסיקים להתקיים, ולמנוע מצב של "רוכבים חופשיים" שנהנים מהישגי הארגון אך לא נושאים בתשלום בגין כך. כלומר, נהנים ממידה רבה של "שקט תעשייתי" שמקורו בצו ההרחבה המושתת על ההסכם הקיבוצי, וכן משורה ארוכה של פעולות של ארגון המעסיקים לקידום האינטרסים של החברים בו. 

חובת התשלום מהווה מעין תמריץ עבור ארגוני מעסיקים להגיע לחתימה על הסכמים קיבוציים כלליים שיסדירו את יחסי העבודה וישפרו את תנאי העסקת העובדים בענף הספציפי. 

סעיף 33 לחוק הסכמים קיבוציים התשי"ז-1957 קובע את החובה לשלם לארגון מעבידים דמי טיפול. החובה נובעת מכך שחל על המעסיק צו הרחבה, ושארגון המעבידים הוא צד להסכם קיבוצי שהורחב. מכוח החוק הותקנו בישראל תקנות הסכמים קיבוציים (תשלום דמי טיפול ארגוני – מקצועי לארגון מעבידים), התשל"ז-1977. 

אך מה קורה כאשר מעסיק טוען שהוא לא חייב בתשלום דמי טיפול? במקרים אלה, ייתכן והמחלוקת תונח לפתחו של בית הדין לעבודה. לא אחת, עסקים טוענים שהם אינם חייבים בתשלום דמי טיפול ארגוני משום שלא חל עליהם צו ההרחבה להסכם הקיבוצי שארגון המעבידים המבקש את התשלום הוא צד לו. 

כאשר ארגון המעבידים טוען לזכאותו לדמי טיפול מעסק המתנגד לשלם, נטל ההוכחה רובץ לפתחו. ככל שיש ספק לגבי תחולת צו הרחבה, בוחנים את מכלול הנסיבות ונותנים משקל לפעילות העיקרית של העסק. 

מקרה מסוג זה נדון לאחרונה בפני בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב. זאת במסגרת בקשה של לשכת המסחר בתל אביב לתשלום דמי טיפול ארגוניים מחברה בענף המזון. לשכת המסחר טענה כי היא זכאית לדמי הטיפול מכוח העובדה שהנתבעת פועלת בענף המסחר והשירותים, ומפעילה עסק של שירותים ומסחר במוצרי מזון. 

הנתבעת טענה כי הלשכה לא זכאית לתשלום דמי טיפול ארגוני וכי היא אף מנהלת "מסע ציד" כנגד חברות שונות הנמצאות בבעלות מנהלה ובעל המניות שלה. עוד נטען כי לשכת המסחר כלל לא יודעת מהו תחום העיסוק של החברה, והיא מנסה להיתלות בהגדרות כלליות וגנריות שאפשר להחיל על אלפי חברות אחרות. 

מהו תחום העיסוק העיקרי?

לגבי תחום עיסוקה העיקרי, הנתבעת טענה כי היא עוסקת במתן שירותי פיתוח עסקי ומייצרת שיתופי פעולה עם גורמים בינלאומיים. נטען כי היא מתנהלת אך ורק בחו"ל, ולא מקיימת כל פעילות מקומית בישראל. לגבי ייבוא מזון, נטען כי חלק זניח ושולי בלבד מפעילותה כולל ייעוץ ללקוחות בנוגע לייבוא מוצרי מזון לישראל. הא ותו לא. 

בית הדין לעבודה בחן את טענות הצדדים וקבע כי לשכת המסחר לא זכאית לתשלום דמי טיפול ארגוני מהחברה הנתבעת. בפסק הדין אף נמתחה ביקורת על לשכת המסחר שהיה נראה כי היא "לומדת" על עיסוקה של הנתבעת מפרוטוקולים וכתבי טענות, ולא מתוקף "דרישה למסירת פרטים" (כפי שהיא רשאית לעשות לפי חוק). 

בסופו של דבר, בית הדין קבע במפורש – "לא הוכח כי ייבוא הוא עיקר עיסוקה של הנתבעת. אף אם הנתבעת מייבאת מוצרי מזון מסוימים, אין די ראיות לקבוע כי עיקר עיסוקה היא ייבוא". 


לשכת המסחר ניסתה לעלות בסיכומי ההליך טענה נוספת, לפיה הנתבעת חייבת בתשלום דמי טיפול ארגוני מכוח היותה חברה המספקת "שירותים". בית הדין קבע כי לא רק שהטענה לא נטענה כראוי (בסיכומים בלבד), היא נדחית גם לגופה. בפסק הדין נקבע שלא הוכח שהנתבעת מספקת ללקוחותיה שירותי ייעוץ וניהול, עוסקת בפרסום, עורכת קמפיינים או מבצעת מחקרי שוק. 

בסופו של דבר, לשכת המסחר בתל אביב לא עמדה בנטל ההוכחה שהוטל עליה להוכיח את עיסוקה העיקרי של הנתבעת, אשר מכוחו היא זכאית לתשלום דמי טיפול ארגוניים. התביעה נדחתה והלשכה חויבה בהוצאות משפט בסך 20,000 שקלים. 

© כל הזכויות שמורות לעו״ד אסף בן חור

משרדו של עורך הדין אסף בן-חור הינו משרד בוטיק העוסק בתחום המשפט האזרחי.
המשרד שם לו למטרה לתת ליווי מקצועי
מתוך מחויבות אישית ללקוח ולבעיותיו, ומלווה את לקוחותיו הן ברמה המקצועית והן ברמה האישית לכל אורך התהליך.
העיקרון המנחה את המשרד ובניהול הליכיו המשפטיים הוא ההקשבה ללקוח, ניתוח סיכויי הצלחת התיק ומתן חוות דעת מקיפה על האפשרויות המשפטיות העומדות בפניו.

יצירת קשר

עקבו אחרינו ברשתות החברתיות